פרשת השבוע – פינחס

 

1.
"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", כך מתוארת התורה בספר משלי, פרק ג' (ואגב, זה פרק נהדר, כדאי לקרוא).
דרכי נעם? בתחת שלי. נתיבותיה שלום? ספרו את זה למישהו אחר.
2.
בסוף הפרשה הקודמת, למי שזוכר, רוצח פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן גבר ואישה – הגבר יהודי, האישה מדיינית – שהזדיינו. פינחס דוקר אותם ברומח. רוצח אותם בדם קר. פרשת בלק הסתיימה עם הרצח הזה, ועם כתובת "המשך יבוא"; מה יעלה בגורלו של הרוצח?
3.
והנה, הפרשה שלנו, פרשת פינחס, נפתחת במתן פרס לפינחס. אלוהים אוהב את זה, את הרצח לאור יום שנעשה בשמו, שנאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי… לָכֵן אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו". (כ"ה, י-י"ג).
4.
כהרגלם, עושים הפרשנים סלטות באוויר על מנת להוכיח כמה טוב ונכון ויפה היה המעשה של פינחס, וכמה נבון היה מבחינתו של אלוהים לתת לו את הפרס הזה. נכון, חלקם ממלמל בשקט שהיה פה רצח בדם קר, אבל הרוב המוחלט של הפרשנים מצדיקים הן את הרצח והן את הפרס שניתן עליו.
5.
ורק הרד"פ מרשה לעצמו לכתוב את השורות הבאות (אני מצטט מתוך ספר השו"ת שלו, "סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי"): "טעה אלוהינו, טעה והטעה. שאין דבר כזה כמו שאומרים 'רצח לשם שמיים'. פינחס רוצח היה, ומעשהו תועבה. אבל פרס נתן לו אלוהינו, ברית כרת עִמו, ועל שום מה ולמה? טעה אלוהינו, טעה והטעה. שדורות של קנאים כמעשה פינחס עוד יעשו, והקנאות הדתית תועבה היא. ובמה שונה זה (מעשה פינחס) מההבטחה של אלוהי המוסלמים לשבעים בתולות בגן העדן?".
6.
זה לא סתם שהרד"פ נודה מהפנתאון הפרשני, זה לא סתם שהרב הראשי לקהילת ליסבון, ארמנד פרנקו, הכריז עליו חרם, לא סתם נשרפו ספריו ונרדפו תלמידיו. הוא פשוט יותר מדי, הרד"פ. הוא הילד שצועק כי המלך ערום.
7.
מערכת מוסר בה אלוהים מצדיק רצח הנעשה בשמו היא מערכת מוסר מקולקלת. ואם לפינחס מותר, מה יגידו אזובי הקיר, מה יאמר נוער הגבעות ואנה אנו באים?
והקנאות הדתית ממכרת. הנה, מיד אחר כך (כ"ה, ט"ז), מופיע הציווי הבא: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים, וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".
8.
אלוהים מצווה עלינו להיות צוררים. איזה מין אלוהים זה? זה לא האלוהים שלי, אחיות ואחים. האלוהים שלי לא מצווה עלי להיות צורר, ואם הוא מצווה עלי להיות צורר, הוא לא האלוהים שלי. האלוהים שלי לא צמא דם, האלוהים שלי לא נותן פקודות בלתי חוקיות בעליל.
9.
מאוחר יותר בפרשה, אנו מוצאים את הסיפור על חמשת בנות צלופחד, מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה. הן באות להתלונן בפני משה על העובדה שבגלל שאין להן אח, אין להן ירושה ונחלה. משה מביא את טענתן בפני אלוהים, וזה מנסח מחדש את הכללים: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם-אֵין לוֹ או בַּת, וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים, וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ".
10.
ועל כך כותב הרד"פ בספרו הלפני אחרון, " מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב": "מה לאלוהינו ולפקידוּת של נכסי דלא ניידי? ששיעור חשוב למדים אנו פה: מה שמתחיל ברצח ובהצדקתו, מוביל אל מה שקוראין הבריות 'ביורוקרטיא'. שהמערכת מצדיקה עצמה תמיד, ותמיד עוטפת היא את עצמה בחוקים, ועוד חוקים, ומטרתה אחת: לתעל את הזעם כלפי חוץ. שלא אלוהינו, ולא בנות צלפחד, ולא אחד מחכמינו לא התרעמו כנגד הציווי לצרור את המדייני, אבל רק גע להם ברכושם, וראה את הבריות מתקוממים כאחוזי טירוף. ואכן, בטירוף מדובר, שהבריות פונות לאלוהים על הדברים הקטנים, ואת הדברים הגדולים עוזבים הם לנפשם".
11.
ואז כותב הרד"פ את המשפט הבא, משפט שזיכה אותו (על פי עדויות של תלמידיו) במטח של ביצים רקובות בכל פעם שיצא אל השוק: "וזה שאומרים שהאלוהים מצוי בפרטים הקטנים מעיד לא רק על בני האדם, שהפרטים הקטנים רק הם מה שמעניינם; אלא מעיד כאלף עדים על האלוהים: שהרי יודעים אנו כי העיסוק בקטנים מקטין את העוסק".
12.
אלוהים ממשיך להיות קטנוני, ומזכיר שוב למשה שאוטוטו הוא הולך למות, ואת הארץ לא יראה. הוא מנופף עם העונש בפרצופו של משה. אבל משה לא נשאר חייב, בפסוק ט"ו, פרק כ"ז, מכנה משה את אלוהים: " יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת". זו חתיכת התרסה.
13.
בכלל, עושה רושם שקצת נשבר למשה. הוא ואלוהים מדברים על היום שאחרי (מות משה), ומשה מביע בפני אלוהים את דאגתו: "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". כאן אני קצת מתעצבן על משה, שגם הוא – למרות שנאמר עליו שהוא עניו מאוד, וכמותו לא קם עוד עניו – מתמכר לשררה, לכוח. ממקומו בראש הפירמידה, משה כבר לא יכול לראות את העם כאוסף של פרטים. מבחינתו העם הוא עדר, צאן חסר בינה.
14.
גם משה חולה במחלת הכוח, גם הוא מביט מלמעלה ומפסיק לראות אנשים, רואה רק מספרים. זה א�
�לי יכול להישמע כמו דאגה כנה, ואולי זו אכן דאגה כנה, אבל אני לא מוכן שידברו אלי (שהרי אני חלק מהעם) ככה: אני לא צאן, אני לא חלק מעדר, ולא אכפת לי אם אתה רואה לאלוהים את התחת על בסיס יומיומי, או מבקר אצל הנשיא בוש; אין לך שום זכות להתייחס אלי ככה.
15.
בסופו של דבר, כל המנהיגים קקות.
16.
שאר הפרשה משעממת אש, מלאה בסדרי קורבנות ארוכים ומייגעים. אבל מה, אני מוכרח לצטט לכם מההפטרה. עד השבוע הזה, י"ז בתמוז, כל ההפטרות קשורות איכשהו בפרשה, אבל מעכשיו ועד ט' באב, ההפטרות עוברות פאזה, ומספרות מעשי פורענות, להכניס את העם למצב רוח דכאוני.
מאחר ולוח השנה העברי נוטה להתנדנד מפעם לפעם, יש שתי אופציות להפטרת פינחס. האחת לשבת שיוצאת לפני י"ז בתמוז, ואחת לשבת שיוצאת אחריו. למרות שהשבת הזו יוצאת אחרי י"ז בתמוז, בחרתי לצטט דווקא מהאופציה הראשונה, מתוך מלכים א', פרק י"ט.
17.
מסופר פה על אליהו, שאחרי שהרג את נביאי הגויים בחרב (עוד קנאי דתי חצי מטורף), בורח אל המדבר ומבקש את נפשו למות. אלוהים מתגלה אליו, נותן לו לאכול ולשתות, ואז הם מדברים, אליהו ואלוהים, והאחרון מתגלה בפני אליהו.
הכתוב מציע לנו פה את אחד מפרקי השירה החזקים והעוצמתיים ביותר בתנ"ך, בעיני:
18.
"וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי,
וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר
וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה,
לֹא בָרוּחַ יְהוָה.
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,
ולֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,
לֹא בָאֵשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
19.
כי לא ברוח אלוהים, ולא ברעש, ולא באש. אם בכלל, אלוהים נמצא בדממה הדקה. אלוהים מצוי בהיעדר. אלוהים נמצא איפה שאין אלוהים.
אחיות ואחים, שתהיה לכם שבת שלום.