הניואנס הוא חרא של שור

צדוק על מותן הקרב של האמירות הלא ברורות

 

צדוק מחרבן על הניואנס. צדוק משתין על הרמזים הדקים. צדוק מוחץ את הסב-טקסטים כולם תחת סוליות מגפיו. צדוק לא מאמין באמירות לא ברורות. יש לך משהו לומר, תצרח אותו. יש לך רגש, תביע אותו. אל תטריח את הציבור בהבנת הנקרא. צדוק לא מאמין בלחישה הדקה. צדוק מאמין באמירה הברורה. צדוק מאמין בזעקה הראשונית. צדוק מאמין בכל מה שאפשר לקבל בָּפָּנים.

הניואנס הוא כלום. הניואנס הוא המקום בו נגמר הרגש ומתחילה המניפולציה. בין השורות אין שום דבר חוץ מהמוות. מאחורי המילים אין שום דבר חוץ מהריקבון של השפה. כפל המשמעות הוא המחלה של המשמעות, זה מה שצדוק תמיד אומר. האמת לא נמצאת מאחורי המילה, האמת היא המילה. צדוק מחרבן על הניואנס. תיקון: צדוק מחרבן את הניואנס כי הניואנס הוא הפסולת של הדיבור.

הניואנס הוא לחלשים. שישתמשו בניואנסים אלה שלא יודעים לחשוב את מה שהם מרגישים (תודה לך, פרננדו פסואה). הניואנס הוא המחלה וצדוק הוא התרופה כי צדוק מביא איתו את הצרחה. כי צדוק מביא איתו את השאגה. כי צדוק מביא איתו את ההתרסה. כי צדוק מביא איתו את הזעם הבסיסי של זה שחי בלי לדעת למה וכמה. כי צדוק הוא צדוק ובלי צדוק העולם לא אותו דבר.

הניואנס הוא הנשק של אלה ששונאים את רוח האדם, כי רוח האדם – מה לה ולניואנס? איפה קיים הניואנס ברוח האדם או בגוף האדם? בשום מקום! הניואנס הוא המצאה של הספרות, והספרות היא המצאה של הייאוש והייאוש הוא המצאה של השטן והשטן לא קיים ונראה מישהו אומר את זה כשהוא משתמש בניואנסים. צדוק מחרבן על ואת הניואנס כי עכשיו זו התקופה של הצרחה.

ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!!

מספיק שתקנו, מספיק לחשנו, מספיק רמזנו, מספיק התאפקנו, מספיק הסתפקנו בפירורים שהותירה לנו הפרוזה. עכשיו הזמן לדרוש. עכשיו הזמן לעמוד על פסגות ההרים, על המרפסות, על גגות המכוניות, על שוברי הגלים ועל כנפי כל המטוסים, ולצרוח. לצרוח! לצרוח!!! לצרוח!!!

הוווו!!!!! האאאאאא!!!!! יייייייייייוווווווווווווו!

צדוק עושה קולות של מנוע. ווורווומממממ!!!!! וררוווממממממ!!!! האסתטיקה של העוצמה, מה לה ולניואנס? קרון הרכבת, מטוס הנוסעים, ספינת הקרב – מה להם ולניואנס? ומה לנו ולניואנס?

הטבע לא מכיר בניואנסים, הטבע הוא שמש וירח והרים ותהומות ועצים ושריפות וחיים ומוות ועונות שמתחלפות וחיות שאוכלות אחת את השנייה. הניואנס הוא לא טבעי, הניואנס הוא השקר שבני האדם משקרים לעצמם בשביל להתאים לאיזו תיאוריה.

הפרוזה כפתה עלינו את הניואנס, ואנחנו משלמים את המחיר בכל פעם שמשתררת שתיקה או פורצת שאגה.  

הניואנס הוא הכלי של השליט. הניואנס הוא המישטרים כולם, כי מישטרים לא יכולים לסבול את האמירה הברורה, האמירה הברורה היא האויב של השליט, השליטים צריכים שישקרו להם ובגלל זה הם כולאים את האדם הדמוקרטי מאחורי סוגר ובריח מקרטון פעם בארבע שנים, בשביל שיביע את זעמו בניואנס של פתקים.

שיזדיינו הפתקים! שיזדיינו הקלפיות! שיזדיינו המועמדים! שיזדיינו המשקיפים! שיזדיינו הניואנסים! שיזדיינו השיטות כולן! עכשיו צדוק עומד על הראש וזועק את זעקת הכאב של הלווייתן הפצוע:

אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!!

לצדוק יש בעיה רצינית עם הפרוזה. יותר מדי דימויים מזוינים וניואנסים עבשים ופחות מדי רגשות. הפרוזה שולחת את גיבוריה להרגיש ולחשוב במקום לשלוח אותם לשיר קריוקי. למי איכפת, אלוהים ישמור, מהכלב שמת לך בילדותך, למי איכפת אם הבחורה מזכירה לך את אמא שלך, למי איכפת אם אתה מרגיש את הכאב כשאתה לא מבטא את הכאב?

בשביל מה יש כאב? בשביל מה יש רגשות? בשביל מה? הספרות מסרסת אותנו, מעקרת אותנו, מנקרת לנו את העיניים של הנשמה, והכל בשביל הניואנס. הניואנס הוא חרא של שור.

בואו נתנקם בניואנס ובשקר של הניואנס. בואו נקרע את כל הספרים שחינכו אותנו להדחיק את הצרחה ולחנוק את הזעקה. בואו נשרוף את הספרים כי במקום בו שורפים את הניואנסים יצמחו לבסוף בני אדם. בואו נשרוף את הדימויים כי שקיעה היא שקיעה וזריחה היא זריחה ופרח הוא פרח. בואו נשרוף את הדימויים כי הקינאה לא ירוקה והשינאה לא צהובה וכי נמאס לנו מעיוורון הצבעים של הסופרים. אנחנו בני אדם ואנחנו יכולים לחשוב לבד. שאלוהים של צדוק ישמור על צדוק – אנחנו לפחות יכולים לנסות.

צדוק מתעב את הסופרים שעושים שימוש בשפה במקום לעשות שימוש ברגש. צדוק מתעב את הסופרים שמדכאים את הדמויות שלהם ולא נותנים להן לצרוח. אם צדוק היה דמות ספרותית והסופר שלו היה מונע ממנו את הצרחה, צדוק היה יוצא מבין הדפים ומשתין על זה שכתב אותו ואחר כך צורח לו באוזן:

מי אתה חושב שאתה???!!!! מי אתה חושב שאתה???!!!! מי אתה חושב שאתה???!!!!

הסופרים התאהבו בדימוי של האלוהים, ומאז הם רק מנסים לברוא עולמות. למה זה? מאיפה זה? מאיפה היהירות והעיוורון? מי הם חושבים שהם???!!!! מי הם חושבים שהם???!!!! מי הם חושבים שהם???!!!!

בסדנאות הכתיבה היצירתית שלכם אתם לומדים לכתוב במקום ללמוד לצרוח. אתם לומדים את מלאכת הניואנס במקום ללמוד את מלאכת הזעקה הבסיסית. אתם לומדים להתנקות במקום ללמוד להתלכלך. טְפוּ על הניקיון של השפה, טְפוּ על האחידות של הזמן והמקום, טְפוּ על הסבטקסט, טְפוּ על הניואנס.

הניואנס הוא קן צרעות, הניואנס הוא זיהום, הניואנס הוא ההפך מלהיות חי. תסתכלו על צדוק, אין לו ניואנסים והוא הדבר הכי חי שתראו בחיים. כל אחד יכול להרגיש בחיים, כל מה שצריך לעשות זה לפשוט את הניואנס ולזרוק אותו אל פח הזבל הקרוב. פועלי הזבל של התרבות יבואו בבוקר עם המשאית ואנחנו אפילו לא נתעורר.

 

———————-

 

עוד צדוק

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם קופרמינץ  On 10/06/2003 at 11:01

    כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!כן כן כן כן כן כן כן!!!!!!!!!

    ויש שם על פחי הזבל.
    גברת שוש פוחטר.
    מת להכיר אותה.

  • עמית  On 10/06/2003 at 11:49

    אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!! ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!!

  • קורינה  On 13/06/2003 at 1:04

    האמת שמאיאקובסקי לא רצה לשרוף ספרים.
    האמת שיש מקום לכולם.
    האמת שאת הצווחה שומעים ושוכחים ואילו את הספרות על רבדיה חוזרים וקוראים ומגלים יום יום אוצר חדש.
    כשהלב נפתח.

  • נאבוקוב  On 21/07/2003 at 6:28

    .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: