משה, משה – אל תעבוד כל כך קשה

 

אני אדוני אלוהיך! – זועק אלוהים מתוך משה לא פעם –  לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני! אנוכי אדוני אלוהיך!

בתי הספר של תרבות המערב מלמדים להתעלם מהאני של משה ולהתרכז באני של אלוהים. העיוות הזה לא מסתדר עם חוכמת הקריוקי, הטוענת כי המילים שאתה אומר, שלך הן.

הביטו בפניו של משה, הן קורנות. הביטו בידיו של משה, הן עושות מלחמה. הביטו במשה, הוא אומר "אני אדוני". משה בחר באלוהים בדיוק באותה מידה בה אלוהים בחר במשה, זה דבר שחשוב לזכור. אז אם ככה, מי צועק שם? משה או אלוהים? ומה הם עושים לבד על ההר כל כך הרבה זמן?

צדוק חושד שמשה – וצדוק אוהב את משה, באמת אוהב אותו – הוא שצועק, לא אלוהים, שהרי האלוהים הוא האני של משה כבר תקופה, מאז הסנה הבוער. ואם הכל מתחיל בילדות כמו שאומרים, אז האלוהים הוא האני של משה כבר מהתקופה המתוקה ההיא בתיבה.

משה לא מספק מידע על התקופה בה שהה בתיבת גומא, חימר וזפת, בתוך קני הסוף על גדות היאור. כנראה שהרבה דברים קרו כי אנחנו יודעים שמצאו אותו בוכה, ושבדיוק שישה פסוקים אחר כך הוא רוצח מצרי. סתם. כמו מרסו של קאמי. ואל תגידו לצדוק, זה כי המצרי היכה עברי. הרי משה בנקודה הזו בזמן הוא גם עברי וגם מצרי. המצרי מת כי משה רצח אותו סתם. כמו מרסו של קאמי. כן, גם מרסו הוא זמר קריוקי בדיוק כמו כל אחד אחר. צדוק יעלה עכשיו לבמה ויציג את הקריוקי של הרצח הסתמי.

 

הקריוקי של הרצח הסתמי

  • …ברגע זה ממש ניגרה בבת אחת הזיעה שנקוותה בגבותי אל עפעפי
    וכיסתה אותם בצעיף חמים ועבה.
    עיני התעוורו מאחורי וילון זה של דמעות ושל מלח.
    לא חשתי עוד אלא את המצילתיים של השמש על מצחי,
    וכן, במעורפל, את החרב הבוהקת שנשלחה מן הסכין הנטויה מולי עדיין.
    חרב צורבת זו חרכה את ריסי וחיטטה בעיני הכואבות.
    ואז התנודד הכל.
    הים סחף איתו משב עבה ולוהט.
    נדמה היה לי שהשמים נפערים מקצה ועד קצה כדי להוריד גשם של אש.
    כל ישותי נדרכה וקפצתי את כף ידי על האקדח…
  • …ויפן כה וכה, וירא כי אין איש. ויך את המצרי ויטמנהו בחול.
                                                   (הזר, עמ' 59 + שמות – גירסת הבימאי, ב', יב)

אם שואלים את צדוק, המפתח להבנת המונותיאיזם והאלוהים (ראו גם "צדוק מגיש: תיקונים והבהרות למיפגש עם העיתונות על המונותיאיזם. או: מסכיזופרניה לקפיטליזם – המציאות האנטי קריוקיאלית) טמון בתיבה בה נטמן משה. האישיות של האלוהים המוכר לנו היא האישיות של משה, שהרי משה כתב את דמותו של אלוהים ואומרים שדמות ספרותית היא תמיד זה שכתב אותה, או לפחות חלק ממנו (הכלל הזה, אגב, לא חל על צדוק). צדוק לא מתפלא על העובדה שהילד שהוחבא בין השיחים הגבוהים מוצא את אלוהים בשיח שנשרף.

משה הסכיזופרני והמקסים מוצא את אלוהים בתוך הסיוט העיקרי של ילדותו, ומוליך את האלוהים הזה – ואת כל בני ישראל והעולם המערבי – בדרך החתחתים של האני. יחד הם כועסים ובוכים ועושים נסים והורגים ומושיעים. יחד הם כפויי טובה ויחד הם אצילי נפש. יחד הם משתאים ויחד הם מתאכזבים מהאחר. ויחד הם נשארים מחוץ לארץ המובטחת.

צדוק מזדהה עם תחושותיו הקשות של משה עת יורד האחרון מהר סיני, רואה את בני ישראל מתפללים לעגל הזהב ושובר את לוחות הברית. צדוק פותח את הספר ושר, כי כל ספר, גם ספר הספרים, הוא קריוקי. בגלל זה טעמי המקרא:

  • ויאמר:
    אין קול ענות גבורה,
    ואין קול ענות חלושה.
    קול ענות אנוכי שומע!
    ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות –
    ויחר אף משה
    וישלך מעליו את הלוחות
    וישבר אותם תחת ההר.
  • ויקח את העגל אשר עשו,
    וישרוף באש
    ויטחן עד דק
    ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. 
                                                     (שמות – גירסת הבימאי, ל"ב, י"ח-כ)

(בגירסת צדוק נוספה המילה אני בפסוק הראשון: "ויאמר: אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה – קול ענות אנוכי אני שומע!")

לזה צדוק קורא עצבים! לזה צדוק קורא זעם קדוש! לזה קורא צדוק עונש חינוכי! אם תשאלו את צדוק, מה שהרתיח את משה זה לא העגל ולא הריקודים. משה פשוט הבין פתאום את האבסורד שבמונותיאיזם. משה ואלוהים הבינו פתאום שככה זה לא ילך, שלא יכול להיות אלוהים אחד. אבל אז הם עשו טעות ובנו את המישכן, וגם על זה הם הצטערו ובצדק.

משה והאלוהים שבתוכו חווים את כל התחושות המופיעות במילון, ותמיד הם יחד. גם ברגע הקשה הזה, שמזכיר את הילד הבכור שמביאים לו אח קטן מבית החולים והוא משתין במכנסיים פתאום כדי למשוך עוד כמה רגעים את הבלעדיות שבילדות.

אלוהים ומשה עשו בחירה טובה כשהחליטו ללכת יחד (למרות שצדוק מוכרח לומר שבהתחלה הם היו מעצבנים כאלה, כמו זוג טרי שמתגפף בציבור. ראו ספר שמות, ל"ג, כ"ג). הביטו בהם, הם כל כך דומים! המעברים החדים ממניה לדפרסיה ובחזרה, הנטייה לאלימות מול חוש צדק ומוסר, הרצון להיות לבד מול הצורך בקהל ובאוונטה, המשיכה לביורוקרטיה מול היכולת לסגור עניינים לבד ומהר. משה הבין שעל מנת להיכנס להיסטוריה כדאי לו להמציא חבר דמיוני. אלוהים הוא החבר שאף פעם לא היה למשה, ומשה הוא החבר שאף פעם לא היה לאלוהים.

ואחרי כל הנסים והתרועות והטקסים, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות ביחד זה לשבת ולדבר. כשהם לבד יש ביניהם הבנה ואהבה וכבוד הדדי. בקלות אתה יכול לראות אותם יושבים על הבָּר בראש הר סיני, שותים בירה ומדברים פואטיקה, מחליפים חוויות מספרים שקראו, מדפדפים באלבומי התמונות של אלוהים הילד וצוחקים עד השמים מבדיחות שרק הם מבינים. והם אוהבים אחד את השני הכי בעולם. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אומר משה – והוא היחיד שעושה את זה.

לפעמים משה כל כך מתבלבל בין אלוהים לעצמו, שלפעמים אתה קורא ואומר לעצמך, בוא'נה, המשה הזה הוא ממש פוסט-מודרניסט. שימו לב לדיאלוג הבא, וזיכרו כי מי שכתב את התנ"ך (על פי התנ"ך) הוא משה. הדיאלוג מתרחש אחרי מעשה העגל, ומשה המדוכא פוגש את אלוהים –

  • משה: מחני נא מספרך אשר כתבת.
    אלוהים: מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי

                                                         (שמות, ל"ב, ל"ב-ל"ג)

משה נועז כסופר לא פחות משהוא נועז כמנהיג. מילא זה שהוא כותב את מותה של דמותו-שלו מאוחר יותר בספר דברים, במקרה הנ"ל משה הסופר מבקש מאלוהים, הדמות הספרותית שיצר, לבטל את משה, הדמות שגילתה את אלוהים. משה מרגיש שיכול היה להיות גם נרטיב אחר, כי משה הבין פתאום שלא משנה מי מוביל את הנרטיב – הדמות או הסופר – מספיק שתחליף רק אחד מהם, ויש לך נרטיב אחר לגמרי.

וזוהי בדיוק – אבל בדיוק – מהות הקריוקי!

לפני מותו של משה, אלוהים בוכה. אלוהים מבין שבלי משה הוא יישאר לבד. "ויאמר אלוהים אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר… ועזבני והפר את בריתי" (דברים ל"א, ט"ז). וגם משה בוכה, כי גם הוא מבין שבלעדיו לא יהיה מי שיטפל באלוהים כמו שאלוהים רגיל. ומשה גם מקנא לאלוהים, כי משה יודע שמי שנשאר בחיים תמיד מסתדר טוב יותר מזה שמת. משה ואלוהים הם כמו זוג שנפרד ואומר אחד לשני: אני אף פעם לא אפגוש מישהו כמוך, אני אף פעם לא אפגוש מישהי כמוך.

ואז משה שר את השיר האחרון של משה (דברים, ל"ב), ובתוך השיר, אחרי שנגמר הממבו ג'מבו הלאומני, אומר משה את הדברים הבאים, ומי שלא מוצא בהם הוכחה לדברי צדוק, שישאל את עצמו איפה הוא תקוע.
וצדוק עומד עכשיו מול כל בני ישראל ושר את פסוקים ל"ט-מ' ומפסק אותם מחדש, מתעלם מטעמי המקרא, כי לפעמים אין ברירה אלא לחשוב לבד.

  • ראו עתה
    כי אני – אני הוא,
    ואין אלוהים עימדי.
    אני אמית – ואחיה;
    מחצתי, ואני ארפא,
    ואין מַידי מציל.
    כי אשא אל שמים ידי
    ואמרתי – חי אנוכי לעולם.

בשירתו האחרונה העז משה לומר את האמת על מי הוא מי, ועל כך צדוק אוהב אותו מאוד. וצדוק גם מוקיר תודה למשה על שהסתיר את מקום קבורתו, על שהשכיל לראות את הריקבון של המימסד הדתי, ועל שהשכיל להבין את היתרונות שבהיעלמות. תארו לכם שהיינו יודעים איפה קבור משה.

מערכת היחסים בין משה ואלוהים נשארת חידתית גם אחרי מות משה, שנאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דברים, ל"ד, י'). רגע, אז כן דיברתם פנים אל פנים או לא, כי עד עכשיו הוזכר רק הצד האחורי של אלוהים. אם תשאלו את צדוק, זה לא משנה. האדם, והאלוהים, הוא אותו דבר מאחורה ומקדימה, ומי שכתב בהקשר הזה 'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני', טעה.

וקצת על המעגליות של הזמן והגאונות של משה הסופר. הפסוק האחרון בחמשת חומשי תורה מסתיים עם משה, לא עם אלוהים. "…ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ואז – על פי מינהג ישראל – מתחילים לקרוא מההתחלה, והפסוק הראשון בספר בראשית אומר, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

מאחר ועל פי צדוק וחכמת הקריוקי אלוהים הוא משה, ומאחר וסוף הוא תמיד התחלה, ראוי לקרוא את הפסוקים כך – "ולכל המורא הגדול אשר עשה אלוהים לעיני כל ישראל: בראשית ברא משה את השמים ואת הארץ".

וצדוק מרגיש שהכל ברור ועכשיו זה הזמן לעלות אל הבמה ולשיר שיר לכבודו של משה ולכבודו של אלוהים ולכבודה של תורה. כי התורה היא אולי לא קדושה, אבל היא משהו טוב בהרבה: היא של כולם.

אז צדוק עולה על הבמה, ושולח נשיקה למשה רבנו. כי צדוק, אם לא היה נולד צדוק, היה רוצה להיוולד משה.

משה, שבספרו ברא את האלוהים ואת העולם ואת התודעה ואת הפרדוקס, הכיר רק נרטיב אחד – את הסיפור על הרצון לברוח והצורך לבחור. (הערה: בספרו "נרגשים", כינה צדוק את הרצון לברוח והצורך לבחור כ"היין והיאנג של התרבות"). ועל זה ישיר צדוק, שנמצא כבר על הבמה, נותן למוסיקה להתחיל (חצוצרות של שמחה), ונכנס בדיוק בזמן ובמקום:

                                                                              Freedom. Wham

  • כל יום אני שומע סיפור אחר,
    אנשים אומרים שאת לא טובה בשבילי.
    'ראינו את אהובתך עם מישהו אחר
    והיא עושה ממך צחוק'
    הו!
  • אם את אוהבת אותי בייבי, אל תכחישי את זה
    אבל את צוחקת ואומרת לי לנסות את זה.
    את קוראת לי בייבי, ואני לא מבין
    .

ההתנגשות בין הרצון לברוח והצורך לבחור היא הטרגדיה האנושית הנצחית. כולנו גיבור מיתולוגי שנדון על ידי האלים (והאדם הוא גם האלים הדָנים) לחוות שוב ושוב את רגע ההתנגשות ואת ייסורי התופת של הפרדוקס.

את השאגה כלאנו בתוך השפה, שהיא ענן האבק המסתיר את אתר האסון, שהוא רגע ההתנגשות בין הרצון לברוח והצורך לבחור.

  • אבל את יודעת שאסלח לך
    רק הפעם הזו, ועוד אחת, ותמיד
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

בכל השפות זועק אותו הפרדוקס את אותה הבקשה:

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים
    אני לא רוצה אף אחת אחרת, בייבי, האהבה הלא שלמה שלך מדכאת אותי.
    אני לא חומד את החירות שלך,
    ילדה, כל מה שאני רוצה עכשיו זה אותך.

הצורך לבחור הוא הנשר המנקר את עינינו והתולָע המלחך את עצמותינו החשופות, הצורך לבחור הוא הסלע שאנו סוחבים. הצורך לבחור הוא העונש, והוא החטא, שהיטלנו על האלים להטיל עלינו, ולאסור עלינו. ואנחנו רק רצינו לברוח.

על הרצון לברוח אנחנו משלמים עם הצורך לבחור. וככל שאנו משלמים יותר, אנחנו יותר רוצים לברוח, ואז אנחנו משלמים עוד יותר.

  • אני כמו אסיר שיש לו את מפתח התא
    אבל אני לא יכול לברוח עד שתאהבי אותי.
    אני רק שורד מיום ליום, יודע הכל על הגברים האחרים.
    את לוקחת את ידי ואומרת לי שאני טיפש, לתת לך מה שאני נותן.
    אני מתערב איתך, יום אחד, בייבי, מישהו יגיד לך אותו דבר.
    אבל את יודעת שאסלח לך רק הפעם, ועוד אחת, ולנצח…
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

(אדם יכול להבין, או לא להבין, רק את עצמו. משום מה, זה אף פעם לא מספיק לו. האדם מחפש אחרים שיבינו אותו, והוא מחפש להבין אחרים. זו שאיפה בינונית. השאיפה למצוא את המשותף אסור לה שתבוא על חשבון השאיפה למצוא את המפריד. זו הדרישה המוצבת בפני הפילוסוף.)

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא רוצה אף אחת אחרת, בייבי, האהבה הלא שלמה שלך מדכאת אותי.
    אני לא חומד את החירות שלך,
    ילדה, כל מה שאני רוצה עכשיו זה אותך
    .

הרצון לברוח מהצורך לבחור הוא השאיפה לחזור ולהיות כמו האלוהים, כי האלוהים בורח מתי שבא לו ולא צריך לבחור. ולכן גם הרצון לברוח הוא העונש, והוא החטא, שהטלנו על האלים להטיל עלינו, ולאסור עלינו.

הרצון לבחור והצורך לברוח גם הם בדחפים, אולם מאחר והם לא ממוקמים בנרטיב, אלא בהֶרֶף, הם מחוץ לטווח של השפה. 

  • את לא רואה שכואב לי, בייבי,
    את פוגעת בי, בייבי, פוגעת בי, בייבי.
    את פוגעת בי, בייבי, פוגעת בי, בייבי.
    אבל את יודעת שאסלח לך רק הפעם, ועוד אחת, ולנצח…
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

צדוק מזכיר שהרצון והצורך מתנגשים ביניהם בלי קשר לבריחה ולבחירה, וכך גם הבריחה והבחירה, שמתנגשות ביניהן בלי קשר לרצון ולצורך. התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש.

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא חומד, לא חומד, לא חומד…

                                                              Freedom. Wham

מי לא רוצה לברוח? מי לא צריך לבחור? אנחנו כולנו באותה סירה, והיא שוקעת. אנחנו חושבים שהסיכוי היחיד שלנו עכשיו זה צדוק, שיבוא משום מקום ויציל את המצב.
 
וזו הטעות שלנו.

כי אנחנו לא באותה סירה, ולא כל הסירות שוקעות, וצדוק הוא רק סיכוי אחד מני רבים, והוא לא יבוא משום מקום, רק מבפנים. ובקשר למצב ולהצלת המצב, אומר צדוק: "אל תהא כאנשים האומרים: הפסדתי את האוטובוס. לא שלך האוטובוס להפסידו."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנה  On 05/06/2003 at 10:35

    הכי טוב שלך שקראתי
    והטוב ביותר שקראתי בכלל בזמנים האחרונים (כמו מכורה אני קוראת גם בהסתר ואל מול אנשים שונים, שלא ידעו את היקף התופעה)

    טוב, אני רצה לקרוא שוב

  • מרב  On 05/06/2003 at 11:26

    מלא חוכמה ודעת, וגם מצחיק לאללה.
    יחי ג'ורג' מייקל

  • אריה  On 05/06/2003 at 14:20

    מסכים לגמרי – גם לחזק ביותר וגם למופלא ונפלא – אבל בספר עצמו ישנם פרקים טובים עוד יותר. כמו כן, נדמה לי שהעריכה בספר נותנת פוש נוסף לפרקים הבודדים. (אני מתכוון, אגב, לצדוק בנפתולי התשוקה, לא לספר הספרים)
    לא שיש לי משהו נגד הפרקים הבודדים שדרור שולח לנו מדי פעם, אבל תמיד העדפתי את האלבומים המקוריים על פני האוספים וה-דה בסט אוףים של הלהקות האהובות עלי.
    בקיצור -נדמה לי שזאת המלצה – כדאי לכן לקרוא את זה מתוך הנייר.

  • דרור  On 05/06/2003 at 23:33

    תודה רבה. עשיתם לי את החג.
    זה אחד מהפרקים האהובים עלי בספר. יש עוד, כמובן, וגם הם יעלו הנה בסופו של דבר.
    אריה, אתה צודק. יש משהו ברצף שבספר. למרות שהוא בנוי מפרקים פרקים, יש לו בכל זאת איזה קצב. ברור לי שמשהו אובד בדרך, אבל זה מה יש. עם הזמן, אולי, יעלה הנה כל הספר, ואז אני אסדר אותו לפי הסדר.

  • ענבל  On 09/06/2003 at 21:22

    מי שלא קופץ – צדוק, מי שלא קופץ צדוק, מי שלא קופץ צדוק, מי שלא קופץ צדוק.
    לא במובן שמי שלא קופץ הוא צדוק. אלא היחיד שלא קופץ הוא צדוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: