דקונסטרוקציה לרוני

רוני גלבפיש כותבת כי היא "שוקעת לאט לאט אל המקום שבו אין תגובות משמעו אין קיום, ואין אישוש למי שאני ומה שאני". והיא תוהה "אם שווה בכלל לכתוב אם לא כותבים את הכל, עד הסוף".
מאחר ואני מאוד אוהב את הבלוג של רוני, ולכן את רוני, חשבתי לנסות ולעזור. בסך הכל, תוגת הכותב לאינטרנט היא לא דבר שזר לי (זר לי? אני המצאתי את זה!). גם אני הייתי שם, לוחץ על "רענן" עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, מחכה לתגובות, נותן לתגובות לגבש את הדעה שלי על עצמי. וכשהן לא באו, גם אני הרגשתי את טעמה המר של ההתעלמות. גם אני הרגשתי כמו עץ שנופל באמצע היער – אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע, לאף אחד לא אכפת. סתם נפלת באמצע היער, אפילו גפרורים לא עשו ממך.
בקיצור, זו לא תחושה זרה. רוני שלנו פוסעת בשביל שרבים, רבים כל כך, פסעו בו, ועדיין היא מרגישה שהיא פוסעת שם ראשונה, כמו שהרגשנו כולנו; כי כשאתה פוסע בשביל הזה, אתה תמיד פוסע לבד, ותמיד אתה לבד מהצד, רואה את עצמך פוסע לבד, מביט לבד על עצמך.
(בעניין הזה, אצטט מהזיכרון משפט של לאו טסה, החכם מכל אדם: "כשמתבוננים מהצד, האדם והדרך נראים כמתקדמים בכיוונים הפוכים")

בואו ננסה לפרק את המצוקה של רוני אחותנו לגורמים. נעשה לה דקונסטרוקציה ונראה שהשד אינו נורא כל כך, כי אף שד, כשחושבים על זה, הוא לא נורא כל כך כשמפרקים אותו לגורמים. כי מה זה בסך הכל שד? קרניים, זנב, ריח רע מהפה. שד, כולה.

 

"שוקעת לאט לאט אל המקום שבו אין תגובות משמעו אין קיום"

למה, אחותי, את יוצאת מתוך נקודת הנחה שאת "שוקעת" אל ה"מקום" הזה? המקום הזה הוא לא למטה, המקום הזה הוא למעלה! את מטפסת אל המקום שבו אין תגובות. המקום בו אין תגובות הוא הנירוונה (כרמל ויסמן, שגם  את הבלוג שלה אני אוהב לאללה, אולי תסכים), הוא השלווה הסופית, ההשתחררות מכל התשוקות.
את לא שוקעת, אחותי, את נוסקת. את נשר של מילים כתובות. קחי את עצמך לסיבוב בשמיים, ואם את פוגשת את אלוהים, תגידי לו שיבוא אצלי בחלום פעם, יש לי הרבה דברים לומר לו.

 

"המקום שבו אין תגובות משמעו אין קיום"

האם זה "מקום"? האם יש מקום כזה? ואם יש מקום כזה, סימן שיש גם מקום אחר, מקום שבו אין תגובות משמעו יש קיום. פשוט קחי את עצמך, ותעברי. ואל תארזי הרבה. קחי אתך רק את אוצר המילים שלך. כשאת מגיעה אל המקום הזה, תשלחי מייל עם הסברים, וכולנו נגיע.
ה"מקום", את יודעת, הוא כינוי לאלוהים, ואלוהים נמצא בכל מקום, ולכן בכל מקום יש אלוהים, גם במקום בו אין תגובות, ולכן, יש בו קיום (אם הוא שם, סימן שיש קיום). 

 
"…אין תגובות משמעו אין קיום"

במילים אחרות, את טוענת כי תגובות = קיום. האמנם? הביטי אל תוך עצמך, אחותי, האם את פחות קיימת כשאין תגובות? אני מהמר שלא.
ואיפה את שמה את הגבול? האם תגובה אחת = קיום קטן, ו-13 תגובות = קיום מוצק? ומה עם תגובות רעות? (נכון, את סובלת מהן פחות, אני סובל מהן יותר, אבל כולנו רקמה אנושית אחת חיה, לא ככה? אם שורטים אותי, האם את לא מדממת?)
ומה זה בכלל "תגובה"? ומה זה בכלל "קיום"? ואיך שני דברים כל כך לא מציאותיים יכולים להיות שווים אחד לשני, או שונים אחד מהשני?
ועוד: התגובה לא מעידה על הקיום שלך. היא מעידה על הקיום של הקורא. גם זה לא ממש מדויק: נסי לדמיין את עצמך קוראת קטעים של מישהו אחר; כשאת לא מגיבה, האם את פחות קיימת? האם הקטע שנכתב קיים פחות? התגובה לא קובעת את הקיום. היא לא קשורה אליו בכלל. כי הכל קיים.
בקיצור, נכון שבמתמטיקה אם A שווה ל-B אז B שווה ל-A, אבל בחיים (ובפילוסופיה) זה לא תמיד ככה.

 

"… ואין אישוש למי שאני ומה שאני"

מי שאת ומה שאת זה לא אותו הדבר? אנחנו ה"מי" ואנחנו ה"מה", ואף פעם לא נקבל אישוש לדברים כאלה, בוודאי שלא בזמן אמת. כמו שאי אפשר לאשש את הרוח שנושבת, רק את הרוח שכבר נשבה. האישוש שאת מחפשת אף פעם לא יענה על ה"מי" וה"מה" של העכשיו, רק על ה"מי" וה"מה" של האתמול, וגם זה לא תמיד, כמו שהודית בעצמך כשקראת את יומן הנעורים שלך.
האישוש הוא כמו האש: הקיום שלו הוא האיכול העצמי שלו. אישוש זו מילה מכשילה, כי מהותה היא השלילה. את יכולה לאשש רק את הדבר שכבר איננו.
ראי את אחינו סוקרטס, שאמר "אני יודע שאינני יודע". את מה הוא מאשש? את הידע? את חוסר הידע? את שלילת הידע, או את חיוב האין-ידע?
בקיצור נשמה, אל תחפשי אישוש. אין אישוש.

"אני תוהה אם שווה בכלל לכתוב אם לא כותבים את הכל, עד הסוף"

אל תתהי אם "שווה". בטח שזה שווה. ובכלל, מה זה "שווה"? נהיית כלכלנית פתאום? התחלת לעשות שיקולי רווח והפסד? כי אם כן, את במקום הלא נכון. זה אף פעם לא יהיה שווה, ותמיד יהיה חסר עוד משהו, עוד מילה שהיתה על קצה הלשון ונעלמה.
תגידי, השמש – "שווה" לה לחמם? והגשם, "שווה" לו לרדת? בואו נהיה כמוהם, בואו נהיה נדיבים במובן הטבעי של המילה, במובן השופע. זה לא שווה לנו וזה לא לא שווה לנו, זה פשוט מה שאנחנו, ואנחנו לא עושים שיקולים כאלה.
ומה זה בכלל לכתוב "את הכל" ו"עד הסוף"? יש סוף לדבר הזה? ומה זה "הכל"? אי אפשר לכתוב את הכל עד הסוף, כי ל"כל" הזה אין "סוף".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 04/06/2003 at 12:31

    רובנו, לצערנו, מחפשים אישור עצמי מחוצה לנו כי אין לנו אותו מתוכנו. לא באופן מלא, רוב הזמן. לכתוב ולקבל תגובות זו עוד צורה לבקש את האישור הזה. לאוטרקיה יש מופע חיצוני משמים ולכן אדם בניורוונה אינו מסגיר דבר ממה שעובר עליו בפנים אבל בפנים יש הכל, אין צורך בדבר מבחוץ. את התגובות והאישורים הנוספים מבחוץ הוא מקבל בחיוך ומשחרר חזרה ליקום….אך מכיוון שרובנו לא מוארים כרגע, אני בהחלט מבינה את רוני ויוצאת בקריאה אליכם: תהיו נחמדים, תחמיאו לנו, תגיבו, אנחנו זקוקים לכם 🙂

  • סיגל  On 04/06/2003 at 12:47

    קוראת מתמידה, אף כי הדיוטה (שאינה באה מתחום הכתיבה, תרבות, אינטרנט וכיוב) רוצה לומר לכם:
    שעל מנת להגיב צריך שיתקיימו מסר תנאים:
    1. יש לקורא מה לומר
    2. יש לו יכולת לנסח זאת באופן ראוי
    3. יש לו זמן פנוי
    אלו כמובן רק חלק מהתנאים, ובכל מקרה הם אינם מצויים בשפע אצל רוב הקוראים, לדעתי.
    ואולם, העובדה שקורא אינו מגיב, אינה מעידה שלא קרא והתרשם עמוקות (ואני לא צינית). אז קחו זאת גם בחשבון (כן, אני דווקא כלכלנית)

  • stm  On 04/06/2003 at 14:51

    גם אני מרגישה כמו רוני , הרבה פעמים .

    למרות שפעם הסרתי את האפשרות להגיב , ואז פתאום לא היה איכפת לי מי קורא, זה לא נמשך הרבה זמן, אנחנו צריכים את הקוראים שלנו , את התגובות , את תשומת הלב לגילויי הלב שלנו .

  • דימבו  On 04/06/2003 at 15:38

    נחמד הרשימות הזותי.

    כמו ערוץ 2. כותבים כותבים על כותבים. גלים גלים עולים עולים עושים סיבוב.

    א-רנדוו.

    הויסה הויסה הויסה – ריפרש אחד ודייי…

    תכתבו דברים מעניינים ואישיים כמו שלא כתבתם מעולם. תהיו הציפורה של הנפש שלכם. תיכנסו בעצמכם ותתרחקו. וכשכבר לא נתעניין אתם תדעו.

    בינתיים סתכלו על הקאונטר. הוא יגיד לכם כמה אנשים עברו לכם בעמוד וכמה זמן זה נמשך.

    לא כאב נכון?

  • חנן כהן  On 04/06/2003 at 15:54

    הגעתי ל 44 ולכן זאת תהיה ה 45. אני יודע שיש כפילויות.
    הנה, כאן (באנגלית) http://info.org.il/weblog

  • אביבה  On 04/06/2003 at 17:55

    מה שכתבת שם מצטבר לכדי בלוג, נדמה לי.

  • רוני  On 04/06/2003 at 22:20

    לי זמן לעכל וקראתי עוד פעם ונחתי ואז קראתי שוב.
    הקטע הזה מכיל בתוכו את כל מה שרע אצליך, יאמרו אויביך. באת לדבר על מישהו אחר (אני! אני!) ויצאת דובר על עצמך.
    תשמע, בעיניי זה בדיוק הכח שלו. הרגשתי איך משהו שאמר לי נגע לך בפופיק של כאב מוכר, ממש באמצע, וחשבתי שהנה, איזה מזל שכאב גם לך, כי אם לא היית מרגיש לא היית יכול לכתוב טוב כל כך על זה וללמד אותי משהו חדש.
    זה שיעור חשוב וטוב שעשית לי פה. אני מפנימה (נורא לאט, תמיד).
    תודה חמוד, אתה נסיך.

  • sh  On 05/06/2003 at 4:47

    I think this was a beautiful piece. (which is also somehow true in the way its a piece of the writer..)

    thank you all for sharing your (mega)bits and pieces with us:)

    p.s. – I for one, discovered this 'makom' you don't want to go to can be avoided by turning in to the other 'makom' you mentioned.. and in this spirit (I'm full of mischakeimilim today) – a calming link to my last creation – http://tryto.listen.to/love/sh.htm gooday -> :shira:

  • איתמר  On 05/06/2003 at 9:28

    אני לא חושב שיכולתי להיות בעל אתר אישי, זה נראה לי תובעני וטובעני מדי.
    אני רואה את הכותבים של רשימות נאבקים בעצמם, מתביישים להודות עד כמה חשובות להם התגובות, מתביישים בפני עצמם על השבריריות של האגו. קראתי את פוייר ואת רוני ואת כרמל ואת כולם – והם כולם לא יודעים מה לעשות עם עמם בקטע הזה. אני, כאמור, לא הייתי עומד בזה.
    נ.ב
    המאמר יפה. אהבתי במיוחד את הקטע על האש והאישוש

  • דרור  On 05/06/2003 at 13:08

    דווקא לא חשבתי שכתבתי על עצמי, כמו שאומרת רוני. אבל מילא.
    כשלעצמי, אני חושב, עברתי את השלב של להיות תלוי בתגובות. אני אוהב תגובות, כמובן, ואני מעדיף את הטובות על פני הרעות, מן הסתם. מאחר ואני קיים גם כקורא, ואני רואה שכקורא אני ממעט מאוד להשאיר תגובות, אני עושה גזרה שווה ביני לאחרים.
    אני מודה גם שיש לי אנטי די חזק למאמרים העוסקים בתגובות שמטרתם לעורר תגובות. לא את זה ניסיתי לעשות, נסיתי רק להגיב לרוני, בחיי…
    בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שהחיים יפים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: