פרשת השבוע – במדבר

ספר במדבר נפתח במפקד כללי של בני ישראל. בעצם, למה אני אומר כללי? הוא נפתח במפקד רק של הגברים בני עשרים ומעלה. זהו מפקד צבאי, כי כידוע לכולנו, בני ישראל אוטוטו עומדים להיכנס לארץ, והם – כמו שאלוהים אומר להם לא פעם – לא סומכים רק על הנס, אלא מכינים את הצבא.
על פניו, פרשה משעממת. יותר מדי שמות ומספרים, ופחות מדי סיפור. אחרי שנגמר המפקד, מתחיל החלק השני, משעמם לא פחות: סידורי הישיבה במחנה, לפי שבטים ודגלים מסביב למשכן.
רק פסוק אחד תמיד מצליח לעצבן אותי (במדבר, ג, י"ג. אני מרשה לעצמי לפסק את הפסוק ולהוסיף לו מילה בסוגריים): "כי לי כל בכור. ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה – לי יהיו (כי) אני יהוה".
כבן בכור (וגם כהן, כלומר משבט לוי), אני לוקח את הפסוק הזה אישית. לא מקובל עלי העניין הזה; מה, בגלל שהרגת את הבכורים של מצרים – וסתם הרגת אותם טו מייק א פוינט, בואו נודה – אז עכשיו אתה רוצה גם אותנו, הבכורים של ישראל? עזוב אותנו בשקט, יהוה, תן לחיות. אל תהיה כזה רכושני.

מעניינת הרבה יותר היא ההפטרה (הושע, פרק ב'. כדאי לקרוא). הושע הוא הנביא הראשון שהולך על הקטע של יחסי בעל ואישה (כולל זיונים ובגידות) על מנת לתאר את מערכת היחסים בין עם ישראל ואלוהים. כמובן שאלוהים הוא הגבר. יהוה – U DA MAN!
לפי הושע, אישה שבוגדת, צריך להתייחס אליה בקשיחות. ציטוט לדוגמה: "אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום היוולדה ושמתיה במדבר והמיתייה בצמא".

בפסוק י"ב כתוב: "והיה ביום ההוא, נאום יהוה, תקראי (לי) אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי". רש"י מפרש את הפסוק ואומר: אישי: לשון אישות וחיבת נעורים; בעלי: לשון אדנות ומורא. כלומר, שצריך לאהוב ולעבוד את אלוהים מתוך אהבה ולא מתוך ייראה.
אני לא אוהב את הפירוש הזה של רש"י (בכלל, אני לא אוהב את רש"י, הוא הביל גייטס של הפרשנים), ואני מסכים עם פרשנים אחרים שאומרים כי עבודת ה' מתוך יראה שווה לעבודת ה' מתוך אהבה.
אני מעדיף את הפירוש של רד"ק, שאומר: "בעלי הוא שם משותף, כי היו קוראים לעכ"ום בעל". כלומר, החטא של בני ישראל הוא לא שהם בגדו באלוהים והתחילו לעבוד אלוהים אחרים. חטאם הוא שהם התחילו לקרוא לאלוהים שלהם בשם של האלוהימים האחרים. הם עדיין היו "דתיים", הם עדיין קיימו את המצוות, אבל בעצם עבדו אלוהים אחרים, לא את יהוה. כמו בחטא העגל.

כותב מרטין בובר (את הציטוטים אני לוקח מתוך ספרה המצוין של נחמה ליבוביץ', "עיונים בספר במדבר): "כל אותה 'זנות', אין פירושה אלא שישראל עזב את אלוהים האמיתי למען האלוהים המהופך לבעל… שום אל לא דחק את רגלי אלוהים, אלא צלמו המזויף של אלוהים בעצמו".

מעניין, לא? עם ישראל נשאר נאמן לעצמו ולאלוהיו, רק החליף את האלוהים בלי לשים לב.

במקום ללכלך על עם ישראל, אני מעדיף לראות בזה את היופי. והיופי הוא: בשורה התחתונה, כל האלוהימים אותו דבר. אתה יכול להחליף אלוהים כמו תחתונים, ולא יקרה שום דבר.
הרבה פעמים, יותר משאנחנו מאמינים באלוהים (ואלוהים הוא כל דבר, הוא יכול להיות גם תכנית כלכלית או גדר הפרדה), אנחנו מאמינים באמונה עצמה. יותר משאנחנו אוהבים את האובייקט, אנחנו אוהבים את עצמנו מאוהבים. אנחנו אוהבים את האהבה, וזה דבר יפה כשלעצמו, גם אם אלוהים לא אוהב את זה.

שבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 30/05/2003 at 15:59

    לפי ספר הזוהר, בכל פעם שכתוב אלוהים בתנ"ך שלנו בכלל לא בטוח שמדובר באותו אל אלא שם כולל לאלוהים אחרים, לכוחות דין שאנחנו מעוררים, ואילו שם הוויה הוא אנרגיה אחרת (שים לב להבדל במיוחד בפרשת עקדת יצחק מי מהקולות הללו בקשר עם אברהם ואיך האל האמיתי, הקול הפנימי הזך והאמיתי צץ ברגע האחרון). ראיתי בשבוע שעבר שכתבת שכבר אינך חושש לומר את שם ה' המפורש כמו בילדותך הדתית בפ"ת אבל בתור ילדה חילונית מבית אתאיסטי (שגם הוא היה בפ"ת!) שיצא לה בטעות להכיר את המקורות השבטיים היפים של היהדות בלי אג'נדה של החזרה בתשובה, אני חייבת להגיד לך שיש לאותיות השם הזה עוצמה אנרגטית חזקה מאד ליצור דברים בחייך ולכן לא נושאים זאת לשווא, לא מפחד ולא נעליים. ספר התנ"ך עבורי, כתלמידה טריה של רובד הסוד שלו, הוא ספר מסע פנימי והדת היהודית היא עוד שיטה להתפתחות רוחנית. חבל שאתה מתייחס לפרשת השבוע רק לפי הפשט, אני בטוחה שיש לך ידע נוסף על הדברים הללו. גם אני חשבתי פעם שספר התנ"ך משעמם בכל מני מקומות כשהוא סתם יושב וסופר אנשים ומספרים וכולי אבל מסתבר שאין בו מילה אחת מיותרת. פרשת משפטים למשל שיש בה קשקשת של חוקים מפגרים לכאורה על מתי לשחרר את העבד שלך עם אשתו או בלי אשתו וכאלה, מסתברת בספר הזוהר כחוקיות גלגול הנשמות ביהדות למשל. עכשיו עשית לי חשק להעלות בעצמי מדור שבועי של הצצה לזוהר. אם/כשיהיה אזמין אותך לקרוא.

  • גיל  On 30/05/2003 at 18:49

    אני מפרש את הפסוק המדובר קצת הפוך. בעיני, ה' הכה בבכורות המצרים בין השאר כדי להראות שהוא אלוהי המקום, ולא אלוהיהם. אחת מסמכויות אלוהי המקום לפי רוב הדתות הקדומות היתה לקבל מעשר, פרי-ביכורים. גם ליהודים יש את זה – בשבועות למשל, ובהקדשת הבכורות כאמור.
    כאשר אלוהי ישראל מכה בבכורות המצרים הוא כאילו אומר לאלוהיהם הקיים-בלתי-קיים: "הם לא שלך, מותר לי להרוג אותם". זה הכי מרגיז. כמו במאפיה, כשאיזה דון קולט שהורגים לו אנשים גאנגסטרים ממוב אחר?
    ופה הפרשנות ההפוכה – "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל". כלומר, כמו ששם הכיתי, פה אקדיש. בכורות ישראל מקודשים לה', והוא לא יתן לאף אחד להכות בהם בחזרה.

  • umpa  On 31/05/2003 at 18:41

    התחרפנת?

  • מתיתיהו אחר  On 31/05/2003 at 18:59

    נו, מה אומר מה אגיד, ניתוח תנכי מבריק וילדותי כאחד. יפה אבל שיש עוד אנשים שדברים כאלו עוד מעניינים אותם. אני מחכה לניתוח מבריק לא פחות על משמעותו של חג השבועות הממשמש ובא.

  • chumpa  On 01/06/2003 at 3:34

    התקלחת?

  • umpa  On 02/06/2003 at 15:21

    השתגעתי?

  • שייקה  On 16/06/2003 at 23:36

    כרמל, קריאת התנ"ך כפשט אינה נופלץ לדעתי מלימוד רבדים עמוקים יותר שבו, כמו מה שיש לזוהר לומר.
    בתור דתי לאומי ממוצע רוב שנותיי בביה"ס וגם לאחר מכן למדתי תורה בצמוד למפרשים, ורק כשלמדתי לפני הצבא ואחריו במסגרות אחרות למדתי את היופי והעוצמה שבהתמודדות עם הפשט בלבד. חשוב יותר לקרוא כך, ורק אח"כ לבדוק מה יש לאחרים לומר.
    רובד הסוד שבזוהר לא מתאים לכל אחד. יש אנשים יותר רציונליים שעולם המושגים שאת שואבת ממנו לא מדבר אליהם כל כך.

    ועוד משהו…הרב בני לאו דיבר על ההפטרה בשיעור השבועי שלו. אולי יעניין להשוות איך הוא מתאר את זה:
    http://nafkamina.org/shiurim/Lao/bamidbar-tashsag.doc

  • מתבוללת  On 31/05/2004 at 12:27

    אתה מעלה הגיגים שלמים שלי על הכתב,
    רק בהיר ויפה ומהוקצע יותר..
    עוקבת אחריך בשקיקה, מעריצה מרחוק, נוגעת לא נוגעת ביופי ובחדות.
    לא תמיד מגיבה- אבל קוראת הכל.

  • לשייקה  On 15/07/2007 at 3:20

    בני לאו לקח חלק בשטיפת מוחם של החילים ערב גירוש יהודי חבל קטיף וצפון השומרון. "ההכנה המנטלית" נועדה לשכנע את החיילים באמצעות הפעלת לחץ פסיכולוגי לציית ציות עיוור לפקודת הגירוש הנפשעת.
    בסרט נראה לאו כשהוא מעווה את פרצופו כשהוא מזכיר את מתנגדי הגירוש, ומכנה אותם בכינוי "פורעי חוק". לאו שכח, כנראה, שהגירוש אינו מנוגד רק למוסר האנושי ולתורת ישראל, אלא אף למסמך "רוח צהל" שחיבר השמאלן אסא כשר, ובו נכתב:

    "טוהר הנשק – החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם. "

    האם לא היה בגירוש פגיעה "בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם" של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון?

    הגירוש היה בלתי מוסרי אפילו לשיטתו של לאו, המקדש את החוק כערך עליון בדומה לעובדי האלילים.

    לא נשכח ולא נסלח!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: