על האושר

הכל התחיל כשהלכתי ברחוב ולעסתי את אחד מכתרי הפלסטיק הקטנים האלה שמקיפים את פקקי הבקבוקים. הפלסטיק, מעשה שטן, שרט לי את החניכיים לעומק וכל הפה שלי התמלא דם.

דבר קטן על עצמי: כשאני רואה הזדמנות לאושר, בדרך כלל אני זז הצידה ונותן לה לעבור. אבל לא הפעם, הפעם הסתערתי.

וככה אני הולך לי ברחוב ויורק כמויות מסחריות של דם. השעה שעת ערב, והיה קצת קר. ביד אחת סיגריה, ביד השנייה אני לופת את המעיים, כאילו קיבלתי כדור. הולך, יורק דם, מעשן, ומקלל במערבונית (אין כמו לקלל במערבונית, לעזאזל המחורבן. איי קאראמבה!).

לרגע אחד הייתי כל הגיבורים שלי – קלינט איסטווד, הולדן קולפילד, זורו, שוורצנגר, באטמן, טרומפלדור ורבים אחרים – הם כולם התגשמו בי לחצי שעה של הליכה איטית. הייתי מאושר. הלכתי ברחוב, משחזר את הנסיבות שהובילו לפציעה החמורה.

דו קרב על בחורה? קרב יריות מול חבורת פושעים? שוד מזוין שלא עלה יפה? תיגרה בבאר? רמאות בפוקר? היתקלות בחבורת אינדיאנים זועמים? התשובה היא כן, לכל השאלות כולן. שד משחת, אמרתי לעצמי, הם טיפלו בך יפה, הממזרים המלוכלכים.

למזלי, דפקתי הופעה שהולמת פציעה חמורה: מגפיים, מכנסי הניילון הכחולים, תחתוני ההוגו בוס השחורים, חולצה לבנה עם כפתורים ומעיל העור השחור (יד שנייה). על ירך ימין עוד חגרתי את האקדח, הסמית אנד ווסון 44 ספיישל שלי – אין אקדח אהוב עלי יותר. אלף אנטילופות ארורות, בנאדם (זה מה שאני תמיד אומר), ה-44 הישן והטוב הוא אקדח שיודע את העבודה המזופתת שלו!

הייתי מוכן להרוג בשביל קצת טבק ללעיסה. ניסיתי לשרוק ל"צדוק אין דה סקיי", סוסי הנאמן, אבל במקום שריקה יצא רק דם – ודם, חברות וחברים, סמיך ממים. לעזאזל החמישי, הוא סמיך בהרבה!

וכך אני הולך, נשען על הקירות, במצבים כאלה אתה חושב רק צעד אחד קדימה. יהושע הצלוב! קראתי בקול ניחר, מאה מטבעות זהב ארורות למי שייתן לי קצת וויסקי לשפוך על הפצע! אבל אתם יודעים איך זה אנשים, כשאתה פצוע הם פתאום לא רואים אותך ממטר. חזיז ורעם!

פציעות מהסוג הזה גורמות לך להסתכל אחרת על החיים. דברים שרק אתמול הכעיסו אותך, נראים לך פתאום נורא מטומטמים. לדוגמה: הגירסה החדשה של נאפסטר, תעשיית האבטחה, המסחר הסלולרי. אבל למי איכפת מכל זה – המעיים שלי היו שפוכים על כל שדרות רוטשילד! זה לא זמן לחשבונות קטנוניים, אמרתי לעצמי, קודם כל תגרור את התחת הפתטי שלך למקום בו תקבל טיפול הוגן.

בכוחותיי האחרונים הגעתי אל הביקתה העלובה שאני מכנה בית. מזגתי לעצמי כוסית כפולה של וויסקי סקוטי והודיתי לאלוהים על הפאקט של סיגריות ז'יטאן בלי פילטר שרכשתי לפני מספר חודשים. שפכתי מעט וויסקי על הפצע, והצתתי עוד סיגריה. לחיי כל הקדושים המחוריינים, זה עבד כמו קסם!

ניסיתי לחשוב על מילים אחרונות, ניסיתי לראות את החיים שלי עוברים מול העיניים. לא הטריד אותי למה ואיך מתתי, הטריד אותי למה ואיך חייתי. הנשים שאהבתי, הסוסים שאילפתי, הקרבות שניצחתי, הקרבות שהפסדתי, הקלפים שחולקו ושלא חולקו לי, הזהב שכריתי, הילדים שלא נולדו לי, המילים שהשחתתי לריק. מה הטעם לכל זה, אם בסוף אני שוכב לבד על ספה ועושה עניין מאיזה פלסטיק ששרט לי את החניכיים? מרים הבתולה הקדושה המטורפת, עזרי לי!

חריונות וחזיונות – כאלה הם החיים. נולדתי, ומאז אני מעביר את הזמן

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: