נגמר לי הצדוק

1.
נגמר לי הצדוק, יש לך קצת צדוק
עליך?
יש לך קצת צדוק
בבית?
מכיר מישהו שיש לו
צדוק?
מכיר מישהו שמכיר
מישהו?
מה זאת אומרת, למה אני צריך
צדוק?
מכיר מישהו שלא צריך
צדוק?
מכיר מישהו שמכיר
מישהו?

2.
נגמר לי הצדוק, נתקעתי בלי
צדוק.
חשבתי שיש לי עוד, אבל
טעיתי.
עוד מעט באים אורחים ואין לי
צדוק
להגיש להם.

3.
נגמר לי הצדוק, איזו תחושה
מוזרה.
אבל בכלל לא דומה לתחושה שהייתה לפני שהיה לי
צדוק.
ממש, בכלל לא דומה. בכלום.
נכון, גם אז לא היה לי
צדוק,
אבל זה בכלל לא אותו דבר.

 

הטרילוגיה הספִּיראלית

עיונים מתקדמים ב"נגמר לי הצדוק", מאת ריקרדו קרפצ'קוב

 

(הערה: ריקרדו קרפצ'קוב, המכונה "אִיל פּרופֶסורֶה", הוא מהמוערכים בפרשני צדוק. קרפצ'קוב מכהן כראש החוג ללימודי צדוק במכללה החדשה ללימודי תרבות שליד האוניברסיטה החצי פתוחה.)

"רוב המבקרים וחוקרי השירה ניגשים אל "נגמר לי הצדוק" כפרק המכיל שלושה שירים נפרדים. אנדריי ארמיטאז' מצביע, בצדק, על ההתייחסות של צדוק לעצמו כאל מוצר צריכה / סמל סטטוס, וטוען כי "נגמר לי הצדוק" הוא מחאה של צדוק נגד השימוש שנעשה בשמו. שלא כמו דגלאס וויגין, אינני עוין את ארמיטאז'. אני רואה בו פרשן לגיטימי, אם כי לא מעמיק במיוחד. טענתו בנוגע לקוביות השירה מעניינת, אך לוקה במה שצדוק מכנה "מנת יתר של הבנת הנקרא".
וויגין נוטה לשייך את הקובץ לתקופת "צדוק המאוחר", ומקובלת עלי ההנחה הזו. הקובץ, כך נראה, לא יכול היה להיכתב לפני "האני האלסטי" (למרות זאת, אני חולק על וויגין שטען כי הקובץ נכתב לאחר "כתב הוויתור על הרעיונות והחלום הבלתי אפשרי"). וויגין מכנה את שלושת קוביות השירה כ"התכווצויות של התודעה, רסיסי דיאלוגים פנימיים, זהו 'החושך המוחלט שבאמצע המצמוץ' עליו מדבר צדוק בקריוקי של המערבון". וויגין אף מרחיק לכת ומשייך את כתיבת הקוביות לגבר מהמערבון. זוהי השערה מרתקת, אם כי פרועה למדי ומחוסרת כל בסיס.
חבייר שירוקי, שגיבש לעצמו קהל מעריצים לא קטן, טען כי המילה "לי", המופיעה בשלושת השירים, היא "לי" אילמת, שלא צריך לומר אותה. שירוקי קורא את הפרק כקינה פוסט-אפוקליפטית. הוא נוקט בשיטה של צדוק עצמו (ראו סעיף 4 של ה"נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה; אנטי מניפסט"); לטענתו, לא מספיק להוריד את המילה "לי", אלא אפשר גם להחליף את המילה "צדוק" במילים אחרות המתארות אידיאל (אמת, אהבה, צדק, כבוד, חירות, וכד').
זו תיאוריה מרתקת, ואין ספק ששירוקי ראוי לשבחים על משב הרוח הרענן שהוא מביא אל השיח הספרותי. חוסר הכבוד שהוא מרשה לעצמו כלפי צדוק מעורר כבוד.

אולם לטעמי, הם כולם טועים. בעיני, הפרק 'נגמר לי הצדוק', שחותם את החלק הראשון ב'הפרוזה והפרוזאק', מהווה טרילוגיה לירית-טלגרפית רבת עוצמה, העוסקת בהתמודדות עם מה שהיה ואיננו. בעיני, אין להפריד את שלושת קוביות השירה הללו אחת מהשניה. בוודאי שאין לשייך אותן לאף אחד זולת צדוק.

נחזור אל הטקסט, ונעיין בו מחדש, לאחר שנעשה זאת לא יישאר שום ספק בנוגע למאפיינים הטרילוגיים של היצירה.

בפרק הראשון בטרילוגיה פונה הגיבור אל מקור חיצוני לעזרה, ומקבל רק תשובה אחת: "לא". נהוג לקרוא את החלק הזה כביקורת על הממסד הספרותי, או הממסד הדתי, שלא מסוגלים להציע אלטרנטיבה לצדוק, או לכל דבר אחר. אין להם את מה שהגיבור צריך; לא עליהם ולא בבית. הם גם לא מכירים אף אחד שיש לו, או אפילו מישהו שמכיר מישהו שיש לו.
צדוק, העוין את הממסדים, אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אל תחפש את זה אצל אחרים.

הפרק השני מתחלק לשניים. חלקו הראשון עוסק בהלקאה עצמית ("נתקעתי", "טעיתי"), ומהווה ביקורת חריפה על המערכת שלימדה את האדם לחשוב שהוא לא בסדר. שתמיד זה הוא שלא בסדר. החלק השני של הפרק השני עוסק בהתמודדות עם הסביבה, או עם מה שצדוק מכנה בעיית ה"מה יגידו". האורחים הם כמובן רמז למלאכים שבאים לבקר את אברהם אבינו (בראשית, י"ח, א – י), מראשוני ומגדולי ה"מה יגידו".
צדוק, מהמתנגדים הקולניים של שיטת ה"מה יגידו", אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אם זה לא בשבילך, אל תטרח.

החלק השלישי של הטרילוגיה עוסק במה שצדוק מכנה "עול התקדים", או "האדם התקדימי". מושג "האדם התקדימי" תופס מקום מרכזי במשנתו של צדוק. דומה שראוי להתעכב עליו מעט.
צדוק ממשיל את האדם התקדימי לזה שצולח נהר רדוד בעזרת שתי אבנים; זה שהתקדמותו, והישארותו יבש, תלויים תמיד באבן של הצעד הקודם. אם לא יפנה לאחור ויציב את העבר לפניו, לא יוכל להתקדם.
האדם התקדימי, על פי צדוק, משים עצמו כמי שמכבד את העבר, אולם למעשה מבצע "רצח-עבר" – הוא מתעלם מרצונו של העבר להישאר בעבר על ידי שהוא הופך אותו להווה; הוא מבטל את ההווה בכך שהוא מחיל עליו את העבר; והוא מונע את העבר של העתיד בכך שהוא מחיל על ההווה את העבר הרחוק.
האדם התקדימי, על פי צדוק, "חי בזמן-לא-זמן". האדם התקדימי, על פי צדוק, "לא משאיר עקבות של יותר מצעד אחד". האדם התקדימי של צדוק, "אי אפשר להתחקות אחריו", ולכן אין לאדם התקדימי קיום של ממש.
"עדיף להיספג במימי הנהר של העתיד מאשר להישאר יבש על סלעי העבר, ועדיף להישאר יבש על סלעי העתיד מאשר להיספג במימי הנהר של העבר", כותב צדוק בספרו "גם מסע של אלף קילומטר נגמר בצעד אחד קטן; אוסף הפרכות".

צדוק שולח את גיבורו אל האתגר של מציאות חסרת תקדים. הניסיון להשוות רגש כזה לרגש אחר נכשל, והגיבור חווה רגע אותנטי. והאותנטיות היחידה, על פי צדוק, היא התחושה הפשוטה והשורפת המתוארת בשורה החותמת את הטרילוגיה: "אבל זה בכלל לא אותו דבר".
צדוק, אותנטיסט מובהק, אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אם זה דומה, סימן שזה משהו אחר.

"נגמר לי הצדוק" היא טרילוגיה ספִּיראלית רבת עוצמה שמעבירה את גיבורה דרך מסלול המכשולים של האובדן – הפתאומיות, הצורך, חוסר הבושה, חוסר האונים, הכעס, תחושת האבסורד, הויתור, ולבסוף ההשלמה עם העובדה שאין בעצם השלמה עם העובדה. זוהי טרילוגיה המהווה שיר הלל לתחושה האותנטית.

 

 

עוד מתוך "צדוק בנפתולי התשוקה"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: