השבועיים היפים של השנה

הו, כמה אוהב אני את הזמן הזה בשנה, עת מחליק הממסד על מחוגי השעון וזורק לנו עוד שעת שמש ביום, כמו מלך החוגג יומולדת בהשלכת מטבעות זהב במשקל גופו לקהל הצוהל. השבועיים הראשונים להחלפת השעון הם עבורי הזמן הטוב של השנה. אוהב אני את תחושת היום המתמתח, את השמש, שעדיין מתנהגת כמו אורח, את האנשים היוצאים אל הרחוב, וגם את אלה שנשארים בבית. זו איננה תקופה קלה, כידוע, אבל השמש מה אכפת לה? היא מחממת.
אני, אין לי משקפי שמש, הם אבדו לי; בפתח עומדת תקופה של מצמוצים. תקופת המצמוץ בפתח, אחיות ואחים – מצמצו אל השמש! מצמצי אותו, אל תעשי לו חשבון. מצמצי אותו כמו שמצמצת אותי.
בואו נחיה, ולא עבור הדורות הבאים. בואו נחיה כמו פרפר שעוצר לנוח על פרח בצד הכביש המהיר. בואו נאהב כמו פרח בצד הכביש המהיר שפרפר עוצר עליו לנוח. אני זוכר כתובת בלי לזכור איפה ראיתי אותה, היא אמרה: "תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה". מלים אמיתיות מאלה לא נאמרו, חברים, אתם יכולים להתערב על התחת שלכם!
טוב, הרווחנו שעה, מה נעשה איתה? האם נשקיע את השעה הזו בנדל"ן? האם נשקיע אותה בתקשורת? בחינוך? או אולי דווקא בתשתיות? יש לנו שעה שלמה, בואו לא נבזבז אותה. בואו ונעשה משהו מועיל.
בעצם, לעזאזל! בואו נבזבז אותה! אני לא אומר: בואו לא נעשה משהו מועיל, אני אומר: בואו נעשה משהו לא מועיל (הטיימינג של השלילה חשוב מאין כמותו). לעשות משהו מועיל כל אחד יכול, לא לעשות משהו מועיל גם זו לא חוכמה גדולה, אבל לעשות משהו לא מועיל – זו שירה בתנועה, שירת הזמן המתרווח. המשפטים של התקופה הזו, צריך שיהיו בהם הרבה פסיקים, אבל מעט נקודות, כי הנקודות, אתם יודעים, הן מעצורים, לעומת הפסיקים, שהם התווים של המשפט, עזבו אותי מנקודות, תנו לי פסיק, ועוד פסיק, ועוד אחד, הפסיק הוא רוח התקופה.
השמש יצאה, ולמרות שאני טיפוס של חורף, אני גם טיפוס של קיץ. אני טיפוס של כל מני דברים, וגם אתם, כי אף אחד הוא לא טיפוס של רק דבר אחד. מי שכן, משוגע. איך אפשר לא להיות טיפוס של קיץ כשהשמש מלטפת, איך אפשר להתכחש אל הקסם של לצאת – פתאום – בלי מעיל? אני מתייחס למזג האוויר הנוכחי כמו מחווה של העולם כלפי, כאילו העולם מתאמץ לשכנע שיכול גם להיות טוב ויפה. זה מרגש. רק לפני שבוע קפאנו פה כמו כלבים, והנה – משהו קרה, שינוי התרחש. וכמו שאי אפשר להכחיש את השינוי אי אפשר להכחיש את התקווה, את השאיפה, שבסוף יהיה טוב.
לוקח לי בערך שבועיים להתרגל לעניין הזה של שעון הקיץ, והרבה יותר להתרגל לשעון החורף. שעון החורף הוא שוד אור יום לאור היום. אבל למה לחשוב על זה עכשיו, עכשיו הזמן ליהנות ממה שיש, אבל מצד שני, איך אפשר שלא לחשוב על זה שגם לזה יהיה סוף, שמה שניתן גם יילקח. סססאוחתו הממסד, איך הוא יודע לטעת בנו את התחושה שהכל זמני, שהכל בידי האלה שלמעלה, שעל הכל אפשר להצביע ושאת הכל אפשר לבטל. אם אני הייתי בראש הממסד הייתי נוהג אחרת, אני מבטיח, הייתי מוסיף שמש ועוד שמש ועוד שמש, ועוד, עד שכולם יהיו שזופים ושמחים ורגועים. הייתי ממנה שר לענייני סמבה ושר לענייני סבבה, ועושה ביניהם רוטציה כל שבוע, סתם בשביל הכיף.
אומר לכם עוד דבר (שימו לב, משנים נושא): אני ממש שמח שנסגר סטאר-באקס בישראל! אני לא טיפוס של שמחה לאיד, אבל בגלל שאני טיפוס של הרבה דברים, אני קצת שמח לאיד. לא אהבתי את הצבע הירוק הזה שלהם, את תחושת "היום השלישי" בכל פעם שעברתי מחוץ לאחד מהם. להיכנס אף פעם לא נכנסתי. זה בדיוק מסוג המקומות שאתה עובד בלבלות בהם. הם מוכרים לך את המוצר שלהם בשביל שתשב בחלון הראווה שלהם ואחרים יעברו ויראו אותך יושב אצלם, צורך. לא אהבתי את זה. מבחינתי, זה מטרד סביבתי שנפטרתי ממנו.
עוד כמה מחשבות אקטואליות שהיו לי: האהדה הבינלאומית מונעת מסדאם חוסיין להשתמש בנשק כימי במלחמה. ראו מה רב כוחה של האהדה, רב הרבה יותר מכוחה של הפצצה. מבדידות, האנשים הופכים קשים, והדרך לעולם בטוח יותר לא עוברת דרך מלחמה, היא עוברת דרך אהדה. מלחמות, מי צריך אותן. ולכן, אני מתנגד לסוגיית נשים בשדה הקרב כמו שאני מתנגד לסוגיית גברים בשדה הקרב.
השביתה. אני, יותר משאני תומך בשביתה, ואני תומך בשביתה, אני מתנגד למתנגדים לשביתה. כל המתנגדים האלה לשביתה מעצבנים אותי. המתנגדים נחלקים לכמה מחנות: אלה שמפריע להם שאזרחים משתמשים בנשק הלגיטימי של זכות (וחובת) השביתה, אלה שאומרים שזה לא הזמן, ואלה שסתם מפריע להם הזבל. הראשונים רשעים, השניים תמימים והאחרונים סתם מפריע להם הזבל. את האחרונים אני לא ממש מכבד. ז'תומרת, גם לי מפריע הזבל, לכולם מפריע הזבל, אבל הרבה יותר מפריע לי שדופקים פה את האנשים ומתייחסים אליהם כמו חרא. אנשים שמפריע להם הזבל הקטן ולא מפריע להם הזבל הגדול חשודים בעיניי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חם ויפת  On 18/05/2003 at 3:25

    נראה לי שצדוק היה מה זה מתבאס מלראות סטאר באקס סגור.
    איפה הוא עוד יוכל לדעת שהוא זה הקפה והקפה זה הוא.
    וכל האנשים שרואים אותו גם הם בתוך הקפה, והקפה עצמו הוא כל האנשים.
    ואז הוא עובר לפינת המעשנים ומדליק סיגריה לחשוב על זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: