הזמנה: נאג' חמאדי בהופעה

    נאג' חמאדי הם (מימין לשמאל): דן ויצמן, גיטרה מובילה. טל לזר, תופים. ארא"ל סגל, בס. דרור גלוברמן, קלידים וגיטרה. דרור פויר, שזה אני, שירה.   תבואו, תביאו אנשים, תפיצו את ההזמנה, יהיה כיף. נעשה מלא להיטים מכל הזמנים, כולל "ליידיז", "גווייה יפיפייה", "הזעם", "חשיש", החיים יפים", ואיך לא – "אני שיכור".   רוקנרול!

מחר הפסקת אש

אני כל כך אוהב את דויד גרוסמן וזה כל כך עצוב שהבן שלו נהרג בלבנון. כשמישהו שאתה אוהב איך שהוא כותב סובל גם אתה סובל, כי הוא נותן לך הצצה פנימה, אל עצמו ואליך, ומראה לך את העצב ואת הפחד. אני בוכה. על כל ההרוגים, אני בוכה על כולם. השמות שלהם והתמונות, כל הזמן אני [...]

על מראות עקומות ושקיות מלאות שתן

א. כשהיינו ילדים אהבנו, החבר שלי הכי טוב דאז אריק ואני, לזרוק שקיות מים על עוברים ושבים תמימים. תחביב לא מזיק ומצחיק עד מאוד אם אתה בצד הזורק ועלבון גדול אם אתה בצד הנפגע: אתה שומע את הצחוק עוד לפני שפגעה בך השקית, ועד שהרמת את הראש כבר אין מה לראות; התריסים מוגפים, אין קול [...]

יום הולדת לא שמח, מאדרפאקר

אתמול בלילה קראתי את המאמר הזה של אמיר אורן והזדעזעתי לגלות שחסן נסראללה ואני נולדנו באותו היום – 31 באוגוסט. ביום הזה נולד גם קליגולה, הקיסר האכזר והקפריזי, אבל גם ואן מוריסון, ריצ'רד גיר ויצחק פרלמן. לא שאני מייחס לעובדה הזו איזושהי חשיבות, ובכל זאת…  

האנומליה של האמפטיה

  א. אנחנו, הישראלים, שרוטים לגמרי. אחת מהשריטות העמוקות שלנו – עליה אנחנו משלמים עכשיו ועוד נשלם רבות – היא האובדן המוחלט של היכולת לחוש אמפטיה לכל מי שהוא לא משלנו. אני לא מדבר על אהדה או רחמים או על השאלה מי צודק ומי אשם, אני מדבר על האמפטיה הפשוטה, הבסיסית, לכל מי שהוא בנאדם, [...]